פסק-דין בתיק ת"א 15244-08

מבוא

תביעה, שהוגשה על ידי בנק פאג"י (להלן: "הבנק") כנגד ארבעה נתבעים: האחד, תאגיד בשם "איגמי כוח אדם השקעות 1986" (להלן: "איגמי") והאחרים גיל טמיר (להלן: "גיל"), נאוה טמיר (להלן: "נאווה") ועורך הדין שרגא בלזר (להלן: "בלזר") (אלה ייקראו להלן, במשותף: " הנתבעים").

כלפי איגמי נטען, כי בחשבונה נתקבלו אשראים והלוואות, שלא נפרעו, למרות דרישת הבנק ואילו כלפי הנתבעים, נטען לחבותם, מכוח ערבותם לאיגמי.

בהגנתם, טענו הנתבעים, כי חשבונם אצל הבנק חויב בריבית מופרזת ונעשו בו פעולות, בניגוד להסכם שבין הצדדים. לדבריהם, מנע מהם הבנק, במכוון, מסמכים שנדרשו על ידם לצורך הוכחת טענתם, בדבר חיובם המופרז. עוד טוענים הנתבעים, כי בהגשת התביעה כאן, הפר הבנק את התחייבותו למימוש הסדר חוב, שנכרת בין הצדדים ואת נזקיהם בגין כך תובעים הם בתביעה שכנגד, שהוגשה על ידם. נזקם זה, הועמד לצורכי אגרה, על הסך של 1,000,000 ש"ח בלבד, הגם שהיקפו לגרסתם, הינו כ- 4,000,000 ש"ח.

גדר המחלוקת

הצדדים ניצים, אפוא, בשני מישורים נפרדים לחלוטין. האחד, נוגע לגובה החוב בחשבונה של איגמי והאחר, בשאלות העוסקות באפיונם של יחסי הצדדים ומשמעותם המשפטית של המגעים, שהתקיימו ביניהם בשנים 2006 ו 2007.

אקדים ואציין, כי בחרתי להכריע בתביעה ובתביעה שכנגד כמקשה אחת, כיוון שאלה עוסקות באותם נושאים ולכן אין כל מקום להפרדה ביניהם מבחינה מתודית (הטענה המרכזית בכתב התביעה שכנגד היא גם טענת ההגנה המרכזית כנגד התביעה העיקרית). למעלה מן הצורך, אציין, כי הנתבעים עצמם חזרו על אותן טענות בסיכומים ובכתבי הטענות, ללא כל הפרדה אנאליטית בין סוגי העניינים השונים הנדונים.

הדיון יתנהל, אפוא, לא על בסיס של הבחנה בין טענות שהועלו בתביעה לבין טענות שהועלו בתביעה שכנגד אלא, על בסיס נושאי.

הדיון בשאלת גובה החוב לבנק

בחלקו הראשון של הדיון, בחרתי לעסוק בשאלה הנוגעת לגובה החוב בחשבונה של איגמי.

שאלת גובה החוב מוצגת על ידי הנתבעים משתי פרספקטיבות: האחת, עניינה בפעולות אסורות, שנעשו בחשבונה של איגמי על ידי הבנק, שהגדילו את החוב באופן מלאכותי. והאחרת, בהימנעותו של הבנק מלהמציא מסמכים הנדרשים להוכחת טענה זו, שפגעו ביכולתם של הנתבעים להציג את נתוני הפגיעה.

הראשונה, מורכבת, גם היא, מכמה אספקטים אלה הנוגעים לחיובי ריבית מופרזת ואלה הנוגעים לפעולות, שנעשו בחשבון ללא ידיעתם ולכאלה, שנעשו, כביכול, בניגוד לחוק. השנייה, העוסקת באי המצאת מסמכי החשבון, היא זו החולשת למעשה, על כל קו הטיעון של הנתבעים בעניין הוכחת גובה חובם לבנק, כפי שהדבר פורט בסעיפים 11 ו- 12 לסיכומיהם.

אציין, בהקשר זה, כי השופט ברנר, בפניו התנהלו ההליכים המקדמיים בסכסוך זה, אכן הורה בדבר חובת המצאת המסמכים מצידו של הבנק. זאת, במענה לבקשות חוזרות ונשנות, שהגישו הנתבעים בעניין זה.

המחלוקת המשנית נוגעת, אפוא, לאופן מילוי הצווים, שניתנו על ידי השופט ברנר בעניין זה, מצידו של הבנק. כאן נוצרה מורכבות מסויימת שכן, השופט ברנר לא קיבל את דרישת הנתבעים במלואה, ופטר את הבנק מהגשתם של חלק מסויים מן המסמכים שנתבקשו. הנתבעים הסתייגו מהחלטת השופט ברנר בנושא המצאת המסמכים. מאחר ולא כל דרישותיהם של הנתבעים בעניין זה נענו, הפך הדיון עצמו למעין זירת התגוששות והתכתשות בנושא, תוך שהנתבעים חוזרים על תביעתם לבחינה מחודשת של הנושא והכל בתנאים קשים של חוסר בהירות.

ניהול התיק בפני, נעשה מתסכל מאד. תחושתי היתה, כי הדיון כולו מתנהל על גבי קרקע לא יציבה, שמסד הנתונים הבסיסי אינו יצוק וכי, העניין כולו מצוי בסבך של הערכות ספקולנטיות ללא מוצא.

שאלת המצאת המסמכים מחד, והשאלות הנוגעות לאופן חישוב חובם של הנתבעים, השליכו אלה על אלה, מבלי שנוכל לקיים דיון קוהרנטי באף לא אחת מן השאלות שעמדו על הפרק. יודגש בהקשר זה, כי נושא המצאת המסמכים אינו מתמצה בצד הטכני, שכן יש והמצאה של מסמך מסויים עונה גם על המצאה של מסמך אחר שלא הומצא, מבחינת המידע המבוקש בו או היכולת להקיש מהאמור בו על האחר.

בנקודה זו, החלטתי להקיף את הנושא בדרך מקצועית, על מנת שיופג המימד הספקולנטי אותו לבש הדיון במטרה להשיב  את התהליך לשליטה. התמקדתי, אפוא, בצורך שבהערכת הזיקה שבין המצאת המסמכים או אי המצאתם, לבין הפגיעה הנטענת בכושרם של הנתבעים להצגת טענותיהם בעניין גובה החוב. עוד ביקשתי להעריך בדרך זו גם את הטענות הישירות החולקות על גובה החוב בהשראת כלל הנתונים החשבונאיים שהוצגו בפני וזאת באמצעות חוות דעת מומחה. הדים לשיקולים, שליוו את החלטתי, נמצא בהחלטה שניתנה על ידי ביום 14.02.11, בעניין מינוי המומחה, המלמדת על הקושי, שליווה את ניהול התיק. כך ציינתי בין היתר כי:

 "בשלב מסוים, ניתנה ע"י השופט ברנר החלטה, שפירטה את המסמכים שיש להמציא ושללה למעשה, את הרלוונטיות של יתר המסמכים. החלטה זו ניתנה על ידו, ב- 05.07.09. אלא שלאחר שזו ניתנה, המשיכו להתנהל בין הצדדים תכתובות וויכוחים בשאלת קיום החלטת ביהמ"ש, האחרון, הוזמן שוב להתייחס לאותו נושא, אלא שהתייחסות זו לא ניתנה. ...בפועל ולפי הנחיות השופט ברנר, המשיכו הצדדים להתקדם בתהליך והגישו את התצהירים, את העדויות ואת חוו"ד המומחה, כשכל נושא המצאת המסמכים נותר פתוח. נושא זה ממשיך ומעסיק אף מותב זה, שלמעשה, לא היה צריך כלל להידרש לנושא, בשלב בו הועבר אליו התיק ואלה עומדים כסוג של "רעשי רקע" או כסוג של "עננה" מעל הבהירות של התהליך. שכן, אחת מן השניים: אם הומצאו כל המסמכים לפי החלטת השופט ברנר, אין עוד מקום בתצהירים ולא בחוו"ד המומחה, לטעון כי חסרים מסמכים. אם לא הומצאו המסמכים, נמצאנו במצב של חוסר ודאות, היינו, כיצד משפיע חוסר המסמכים הללו על נטלי הראיה, על החזקות ועל היכולת לרדת לחקר האמת וליתן הכרעה צודקת.

עובדה היא, כי בשלב הסופי ביותר של התיק, כשסיימתי ימים שלמים של חקירות ודיונים, שוב חוזרים הנתבעים ל"משבצת הראשונה", ומבקשים לחקור את מוסר התצהיר בגילוי המסמכים. היא הנותנת, כי התהליך לא הושלם בצורה נאותה. גם אם יזומן המצהיר לחקירה, לא יהא בכך כדי לשפוך אור מלא על הפרשה וההכרעה בנושא זה, תהיה סבוכה ביותר שכן, ביהמ"ש יידרש לבחון כל מסמך בנפרד, ביחס למסמכים שקבע השופט ברנר שיומצאו, ביחס למסמכים שנזכרים בחוו"ד המומחה ושחסרים שם, ביחס למסמכים שנזכרים בתצהירים של הנתבעת, ככאלה שקיימים או ככאלה שחסרים".